מאת: עו"ד אבי לוטן
חובת היידוע הינו מונח המביע את החשיבות במסירת המידע מהרופא אל המטופל. הרופא מחויב להסביר למטופל על חשיבות והכרחיות הטיפול, החלופות המצויות בפניו וכמו כן הסיכונים הנשקפים בכל טיפול. אף על פי כן, לעיתים, במקרי רשלנות, לשאלת היקף ואיכות המידע שעל הרופא למסור השלכות משמעותיות לקביעה האם הרופא התרשל או לאו. המקרה שלפנינו מסביר כיצד כיום צומצמה חובת היידוע שמוטלת על הרופא.
ציפורה זליג, קלדנית בית-משפט, התלוננה במשך שנים על בעיות רפואיות שונות. במרץ 98' אובחנו אצלה פגיעה בתפקוד הכליה ואבן בשופכן. בעקבות דלקת שחוותה בכליה לא הייתה אפשרות לרסק את האבן ולכן באפריל 98' עברה ניתוח להסרת הכליה השמאלית, שבין לבין, הפסיקה לתפקד לחלוטין. בניתוח הוסרה הצלע השמאלית התחתונה של התובעת, ועקב כך נגרמו לה בעיות רפואיות קשות ובגינן חוותה סבל רב. היא תבעה את רופאת המשפחה שטיפלה בה משנת 96' ואת האורולוג המומחה שאצלו ביקרה בסוף שנת 97' עובר לאבחון מחלתה. התובעת צירפה גם את קופת החולים בטענה שכל הנתבעים הנ''ל התרשלו כשלא הבחינו בבעיית התפקוד של הכליה, ולטענתה זהו המחדל שהביא להדרדרות במצבה.
עקב תלונותיה הרבות של התובעת על כאבים הופנתה ציפורה ע''י רופאת המשפחה לבדיקות שתן, וגם לטיפול פסיכולוגי, אליה החליטה שלא לפנות.
באוקטובר 97, הופנתה ע''י אורטופד מומחה לבדיקות דם ומיפוי עצמות ולאחריהן החליטה לפנות בעצמה לאורולג מומחה, שהעלה שתי דיאגנוזות אםשריות והפנה את התובעת להמשך IVP. הבדיקה לא נתבצעה ע''י התובעת והיא לא שבה לביקורת אצל האורולג, אולם המשיכה להופיע אצל רופאת המשפחה. עם זאת, האחרונה לא הבחינה בבעיית הכליה עד לחודש מרץ 98' כאמור.
ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת ציפורה: ראשית, נקבע שרופאת המשפחה התרשלה, בכך שלא הפנתה את התובעת לבדיקות שתן נוספות אף על פי שאחת מתוצאות השתן הראתה סממנים של דימום שתני. לו הייתה מופנית התובעת לבדיקה נוספת, עשויה הייתה הרופאה לגלות את המחלה בגילוי מוקדם. בנוסף, הרופאה התרשלה כאשר נמנעה מהפניה לבדיקות הנדרשות כאשר הפאציינטית התלונה על כאבים באיזור המותן.
עוד קבע ביהמ"ש שלמרות שההפניה לבדיקת IVP הייתה החלטה נבונה, ניתן לאתר התרשלות בפעולותיו של האורולג המומחה, וזאת משום שנכשל לבצע מעקב ולוודא כי התובעת ביצעה את הבדיקה האמורה. פסיקה זו למעשה מטילה על הרופא חובת מעקב שוטפת על פאציינטים. כמו כן, הרופא לא התריע בפני התובעת על הסכנות האפשריות באי-ביצוע הבדיקה.
ביהמ''ש הגדיל לעשות כשפסק כי נמצא כשל מערכתי של קופת החולים שהתרשלה בכך שלא פיקחה על מערכת מעבר מידע בין הרופאים שטיפלו בתובעת. לבסוף, נפסק כי לולא העיכוב באישור לביצוע הבדיקה, ייתכן וכלייתה של התובעת הייתה ניצלת, אף אם לא באופן מלא.
לכן, קבע ביהמ"ש כי התרשלות הרופאים היא שהביאה להתרחשות הנזק. למרות זאת, הפחית ביהמ''ש את גובה הפיצויים וחייב את התובעת באשם תורם של 30% וזאת בשל פגם שבהתנהגותה, כאשר נמנעה מביצוע הבדיקות אליהם הופנתה.
לביהמ''ש המחוזי הוגש ערעור של שני הצדדים. הנתבעים התקוממו על כל הממצאים שנקבעו בעכראה הקודמת. התובעת מחתה על סכום הפיצויים והפחתתם בגין ההחלטה על אשם תורם.
משום, שביהמ''ש סמך ידו על חוות דעת מומחה לפיה רופאת המשפחה התרשלה- ביהמ''ש העליון סרב להתערב בקביעה זו. כמו כן, לא ראה צורך לשנות את החלטת המחוזי לפיה עיכוב ביצוע הבדיקה היה רשלני.
מנגד, ביהמ''ש העליון הפך את החלטות המחוזי בכל הנוגע לאורולוג המומחה וקבע כי הפנה את התובעת לבדיקות הנכונות תוך מסירת הסבר מספק על נחיצותן. בדיקות אלו סירבה התובעת לעבור כאמור ולכן אין בסיס לטענה שהרופא התרשל.
זאת ועוד, הרופא עמד בסטנדרטים של הסכמה מדעת כפי שהוכרו והתפתחו בפסיקה, וזאת משום שעדכן אותה בסיכונים הכרורכים בטיפולים אליה הופנתה.
כמו כן, ביהמ''ש העליון פסק שאין להטיל חובת יידוע בלתי מוגבלת על רופאים, הרי שאין זה נכון לשתף את המטופל בכל התרחישים האפשריים והנדירים במיוחד גם במקרים של טיפולים פשוטים למדי. החשש הוא כי יותר מידי מידע עשוי לפגום בהחלטת המטופל לקבל החלטה נבונה, ולא לעבור את הטיפול. על כן, יש להסתפק בפרטים הנחוצים להפעלת שיקול דעתו של המטופל ותו לא.
אולם, ביהמ''ש התריע שכאשר ההליך עשוי לגרום לסיכון כלשהו, אפילו מינורי, לחיי המטופל, הרופא לא ייצא ידי חובה ע''י יידוע כאמור לעיל. בבדיקה שהופנתה ע''י האורולוג במקרה שלפנינו, אין סיכון אינהרנטי לחיי המטופלת ועל כן המידע שנמסר לה הינו, כהגדרת ביהמ''ש, מספק.
דווקא ביהמ''ש הפחית מאחריות הרופא בכל האמור ל"חובת מעקב כללית", והכריע שחובה זו מטילה נטל עודף על הרופאים (וגם על המערכת המשפטית, ולכן יש לשקלל בענייננו שאלות של מדיניות משפטית), בייחוד כאשר הרופא מגלה חשיבות ליידוע המטופל ולהסכמתו לטיפול. כמו כן, הטענה היא שהטלת חובה כללית תסיר את האחריות מהמטופל לחלוטין. לכן, גם במקרים בהם נמסר למטופל כל המידע הדרוש לקבלת ההחלטה, הרופא הוא זה שיימצא אשם תמיד (אף אם לא התרשל).
ביהמ''ש דאג להדגיש שהדברים האמורים נכונים בכפוף לחריגים ובהתאם לשינוי הנסיבות למשל, כאשר המטופל אינו כשיר להפנים את דברי הרופא תיתכן הכרה בחובת יידוע כללית.
לאור ממצאים אלו, ביהמ''ש קבע רשלנות תורמת גבוה של 50% והפחית את הפיצויים שנקבעו במחוזי, וזאת משום שהתרשלותה של רופאת המשפחה היא השאלה היחידה שנשארה על הפרק ודרשה הכרעה. ניתן לראות במגמה כי ביהמ''ש מכיר בחובת יידוע מצומצמת יותר.
