מאת: עו"ד אבי לוטן
בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה הולכת ומתגבשת בבתי המשפט הנוגעת לשאלת ההסכמה של מטופל לביצוע טיפול רפואי. המונח "הסכמה מדעת" מבטא את הסכמתו המלאה של המטופל בכל הנוגע לסיכונים הנובעים מהניתוח וסיכויי הצלחתו. החובה למסור את מירב הפרטים ולקבל הסכמה מדעת מתעצמת כשמדובר בניתוחים אלקטיביים, כלומר, מקרים בהם לא נשקפת סכנת חיים ואין חשיבות לדחיפות הניתוח (לרוב מדובר בניתוחים לשיפור איכות חייו של המטופל).
לדוג' בת"א 1857/06 מאיר גבאי נגד פרופסור יוסף פרוכט והסתדרות מדיצינית הדסה מדובר על ניתוח הסרת משקפיים.לטענת התובע, הרופא לא הסביר את הסיכונים וההשלכות שעשויות להיות לניתוח, ועובדה זו בלבד, עשויה להוות רשלנות של הרופא המטפל כלפי המנותח.
בין הרופא למטופל נערכו שלוש פגישות שבראשונה נתבצעה בדיקה גרידא. בביקור לאחר מכן נמסר מירב המידע וההסבר בנוגע לניתוח ובשלישי התבצע הניתוח עצמו. ביהמ''ש נתן דעתו לעובדה שהרופא לא ערך רישום של השיחה אם כי הייתה עליו חובה לתעד את מסירת המידע, ועל כן העדיף את גרסתם של התובעים.
כמו כן, נתוני ההצלחה שהוצגו לתובע הראו אחוזים גבוהים (99 אחוז) ובשאר המקרים שלא צלחו היה המטופל בעל מספר גבוה בעדשות המשקפיים. בנוסף המנתח הציג בפניהם תקופת החלמה קצרה ולטענת התובעים, נוצר בפניהם מצג שווא לפיו הניתוח חסר סיכונים.
אשתו של התובע הינה עובדת בית החולים בו נתבצע הניתוח וביהמ''ש הכריע כי נתון זה הוא שהשפיע על ההליך החסר והלקוי והחריגה מנוהג העבודה של הרופא. ההתייחסות המיוחדת לתובע והפרוצדורה המקוצרת שהופעלה כלפיו הטתה את הכף לטובתם של התובעים, זאת משום שהוסכם כי לא נקבע תור מראש לפגישה ולא הוקדש מספיק זמן הסבר ללקוח.
בנוסף, החתימה על טופס ההסכמה נתבצעה כשהתובע היה מטושטש עקב כדור ואליום שלקח בצמוד למועד הניתוח, וכמו כן, נעדרו ממנו סיבוכים אפשריים מהניתול, ובפרט הסיכון ליובש בעיניים.
ביהמ''ש הדגיש כי הלכה פסוקה היא שחובה היא לקבל הסכמה מדעת של מטופל לטיפול רפואי ומתן טיפול בהיעדרו מעלה עילות תביעה בנזיקין (וכן עילות תביעה חוזיות). במקרה דנן, הייתה מוטלת חובת גילוי נרחבת במיוחד, שכן מדובר בשיטת ניתוח חדשנית שהייתה אמורה להטיב עם המטופל ולא להרע את מצבו. שמנהל התרופות האמריקאי הכריע כי אין לבצע ניתוח זה במקרים של קוצר ראייה עם מספר גבוה, כמו התובע. זאת ועוד, הוחלט כי המידע לא נמסר במלואו כאמור, במיוחד לאור העובדה כי ייתכן שלאחר הניתוח מצבו של המנותח יורע, ולכן הנתבע לא קיבל החלטה מושכלת לביצוע הניתוח או להימנע ממנו.
בכל הנוגע לטופס ההחתמה, נקבע כי הוא נחתם בדוחק, בסמוך לטיפול ולאחר שניתן למטופל כדור מרגיע ועל כן היתה בכך שלילת יכולת המטופל למתן הסכמה כנה לביצוע הפרוצדורה. (הטענה היא שכך למעשה ביה''ח מייתר את הצורך בחתימה, שיש בכך זילות של ההליך והפיכת החתימה לפורמאלית ולא מהותית(. כמו כן, אין משמעות לעובדת היותה של אשת הנפגע אחות במקצועה, משום שאין בעובדה זו כדי להוכיח כי הנתבעים זלזלו בחשיבותה של החתימה על טופס ההסכמה. ביהמ''ש קבע כי ביה''ח הדסה היה מחויב לאפשר את התנאים המתאימים לביצוע הניתוח, בין אם אשת המטופל היא עובדת בין החולים ובין אם לאו.
לסיכום, ביהמ"ש חייב לפצות את התובעים בסך של 300,000 ₪.
